אמת המים הראשונה, ‘האמה המשותפת’ הוקמה בשנת 1932 ביוזמת דגניה ב’ ובית-זרע (זוהי האמה שעברה לאורך גבולה הדרומי של דגניה ב’ וכיום נמצא שם על אותו התוואי ‘הצינור הירוק’) בתכנון של מהנדס המים שמחה בלאס, שהתגורר באותה עת בדגניה ב’.המים הועלו מנהר הירדן אל עבר המישור החרב, במשאבות שקיבלו חשמל מתחנת הכוח בנהריים ומשם זרמו באמה בכוח הגרביטציה בלבד אל השדות החקלאיים. הפיכת שטחי הקיבוצים למושקים אפשרה הפניית אדמות לשם הקמת קיבוץ אפיקים, אשר נהנה אף הוא ממי האמה.

האמה השנייה בעמק הירדן החלה לפעול בשנת 1938 באשדות-יעקב, והיא נבנתה על ידי חברי המשק במשך מספר חודשים ונמתחה ממזרח לקיבוץ בכיוון דרום-צפון. המים הועלו ממכון שאיבה על גדת נהר הירמוך אל ראש האמה ומשם זרמו אל שדות הקיבוץ בדרום-מזרחו של עמק הירדן.

בראשית שנות הארבעים הצליחו המוסדות הציוניים לרכוש ולרכז בידיהם את כל אדמות הכפר צמח (סמח’). וועדה מיוחדת חילקה אדמות אלו בין הקיבוצים, כאשר כל קיבוץ קיבל חלקת קרקע מרוכזת באזור המזרחי של עמק-הירדן. אז חברו חמישה קיבוצים: דגניה א’, דגניה ב’, כנרת, בית-זרע ואפיקים ויזמו הקמת אמת מים נוספת, “האמה השלישית- האמה הגבוהה”, להשקיית שדותיהם. גם אמה זו תוכננה בידי שמחה בלאס והיא נחנכה בשנת 1943. האמה קלטה את מימיה ממי הירמוך אשר הועלו אליה ממכון השאיבה מדרום למסדה ומשם זרמו גרביטציונית לשדות במזרחו של העמק.

מפעל השאיבה קיבל את השם “מכון חמשת הקיבוצים” והמהנדס שמחה בלס נבחר לתכנון הפרויקט. בין השנים 1942-1943 נבנה המפעל. היו אלה שנות מלחמת העולם השנייה והמחסור בחומרי בנייה וידיים עובדות הורגש. קבוצות של עובדי בניין מהקיבוצים עמלו על הקמת המפעל. הצלם אליהו כהן מאשדות יעקב הנציח במצלמתו את שלבי ההקמה:

אמות המים ותעלות הבטון הרבות שהסתעפו מהן, שינו לבלי הכר את נוף האזור משומם ויבש לפורח וירוק. לנוף החקלאי של עמק-הירדן תרומה חזותית להפיכת הארץ לירוקה ופורחת ותרומה חברתית חינוכית של סיפור המורשת הציונית בשטח ובמראה עיניים

כיום שלושת אמות המים (האקוודוקטים) לא פעילות עוד. מהאמה הראשונה, ‘האמה המשותפת’, נותר קטע קצר בסמוך לדגניה ב’ אשר חוזק בעזרת אגודת המים של עמק הירדן. גם מהאמה של אשדות-יעקב נותר קטע קצר בלבד אשר שופץ אף הוא בידי אגודת המים (מצפון ל’מצפה אבנר אלתר’). אגודת המים של עמק-הירדן השתמשה בתוואי של האמות להנחת קווי מים של ‘מפעל ההשבה’ (השבת מי קולחים לחקלאות).

כאמור, שיטת ההשקיה באותן שנים הייתה בתעלה פתוחה ובהצפה.
כל מערכת ההשקיה הייתה “מערכת פתוחה – מהאקוודוקטים דרך התעלות המפזרות ועד התעלות המחלקות בתוך השטחים החקלאיים.

במערכת הפתוחה הזאת גלשו מים מכל הצדדים. הכמויות שהיו זורמות ומשקות את השטחים היו גדולות מאד, הרבה מעבר לכמות הנדרשת באופן מעשי.
מים רבים חלחלו לניקוז ומשם בחזרה לירדן, לירמוך ולכנרת בתור מים מלוחים.
בשנות ה- 70, לאחר שנושא המים הוסדר בחוק, והחלה הקצאת מכסות מים לצרכנים, הפכו המים למצרך מוגבל.
המים כתשומה במגבלה, הובילו לייבוש בריכות דגים לא יעילות ולמעבר להשקיה חסכונית ויעילה, השקיה במערכות סגורות.